תקציר ידע

מאבק היישוב היהודי בשלטונות המנדט הבריטי

מדוע שינה היישוב את מדיניותו כלפי בריטניה בסיום המלחמה ?

עם תום מלחמת העולם השנייה קיוו בהנהגת היישוב היהודי ובהנהגה הציונית כי הסיוע שהעניקו לבריטניה במהלך המלחמה יוביל לביטול מדיניות הספר הלבן אשר הגביל עליית יהודים ורכישת קרקעות. ואולם, עד מהרה התברר שבריטניה לא מתכוונת לשנות את מדיניותה. שר החוץ הבריטי ארנסט בווין הכריז בנובמבר 1945 כי אין בדעתה של בריטניה לסטות ממדיניות "הספר הלבן" של מקדונלד שפורסם עוד לפני פרוץ המלחמה. משמעות ההכרזה הייתה המשך הגבלת העלייה היהודית לארץ ישראל ואף התכחשות להצהרת בלפור ולתמיכה בהקמת מדינה.

הגורמים שהובילו את התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל למאבק על הקמת מדינה 1947-1945

1. הקשחה גוברת והולכת במדיניות בריטניה בשאלת ארץ ישראל ובשאלת העקורים –ממשלת בריטניה סירבה לקבל המלצות דו"ח הריסון בדבר העלאה מיידית של 100,000 עקורים לארץ ישראל. 

2. מנהיגי התנועה הציונית הבינו את עובדת ירידת כוחה של בריטניה בפוליטיקה הבין לאומית ועליית כוחה של ארצות הברית למעמד של מעצמת-על בתקופת "המלחמה הקרה".

3. תהליכים שעברו על הישוב בתקופת המלחמה הביאו להתעצמותו, התחזקותו ונחישותו להיאבק על עצמאות מדינית: התעצמות כלכלית ומספרית, גיבוש מסגרות של מדינה שבדרך וגיבוש כוח צבאי שסר למרות הנהגת הישוב ("ההגנה" והפלמ"ח, וכן האצ"ל והלח"י)

המאבק התבצע בדרכים שונות: 

• במישור המדיני-דיפלומטי להשגת הכרה משפטית בינלאומית ליציאת הבריטים מהארץ ולמתן עצמאות מדינית ליהודים. 
• מאבק להתיישבות – מתוך הנחה שבכל מקום שבו קיים ישוב יהודי שם יעבור גבול המדינה היהודית. 
• מאבק למען המשך ההעפלה – מטרתו להילחם במגבלות הבריטיות, להעלות את שארית הפליטה, ליצור רוב יהודי בארץ. ההעפלה הייתה גם מכשיר מרכזי של הנהגת התנועה הציונית לעיצוב דעת קהל בארץ ובעולם. המאבק של הישוב למען העפלה היה מכוון להשפיע גם על שארית הפליטה באירופה והעביר את המסר לעקורים שלא למהר לפתור את הבעיות באירופה. היה בכך גם עידוד לשארית הפליטה להחזיק מעמד.
• האצ"ל והלח"י נקטו בשיטה של מאבק צבאי  – מאבק כוחני בבריטים שהוא רצוף בזמן וכולל את כל התחומים כמו מאבק מזוין ופגיעה באנשי ממשל בריטים באזור, עד שאחרון הבריטים יעזוב את הארץ.

הקמת "תנועת המרי העברי"

"תנועת המרי העברית" הורכבה משלושת המחתרות: הגנה – שהיתה נתונה למרות הנהגת היישוב והארגונים אצ"ל ולח"י – ארגוני "הפורשים". בין שלושת ארגוני המחתרת שרר מתח וחוסר אמון על רקע תפיסות עולם שונות. הוויכוח בין המחתרות נבע תפיסות לגבי הדרך בה יש לנהל את המאבק בבריטים. לאחר סיום מלחמת עולם השנייה ועם הקמתה של "תנועת המרי העברית" התאחדו ארגוני המחתרת תוך ניסיון להתעלות על חילוקי הדעות. שיתוף הפעולה של הארגונים נמשך כ–10 חודשים. פיצוץ המלון המלך דוד על ידי ארגון אצ"ל הביא להתפרקות "תנועת המרי העברית".

מאפייני כל גישה של המחתרות והשוני ביניהן:

עמדת היישוב המאורגן, ארגון ההגנה קיבל הוראות מהמוסדות הנבחרים של היישוב טען שיש לנהל את המאבק כנגד בריטים בדרכי פעולה לגיטימיות. דהיינו פעילות מדינית יחד עם מאבק צבאי. יש לנהל את המאבק הצבאי בצורה מוסרית ובלי לפגוע באזרחים ובחפים מפשע. עיקר המאבק יתרכז ביעדים בריטיים הקשורים למניעת העלייה והגבלת ההתיישבות. לטענתם חשוב להוכיח נחישות בתחומי ההעפלה וההתיישבות תוך ניסיון להגיע לדעת הקהל העולמות שתתמוך במאבקם הצודק של המעפילים המבקשים להגיע לארץ ולהתיישב בה. יחד עם זאת אין לפגוע בבריטים כדי לא ליצור עימות שיסכל את המפעל הציוני.

דוגמאות לפעולות שננקטו בתקופת קיומה של תנועת המרי העברי:

• ליל הרכבות (31.10.1945) – בלילה זה יצאו כוחות משלוש המחתרות למבצע רחב היקף: הפלמ"ח יצאו לחבל במסילות הברזל ופגעו ב-243 מקומות בכל רחבי הארץ. חבלני הפלמ"ח פוצצו ספינות משמר בריטיות בנמלי חיפה ויפו, במקביל אנשי האצ"ל והלח"י פגעו בתחנת הרכבת של לוד, הרסו מתקנים, קטרים וקרונות. אנשי הלח"י ניסו, ללא הצלחה, להעלות באש את בתי הזיקוק במפרץ חיפה. הבריטים בתגובה שלחו לארץ אלפי חיילים בריטים מיומנים היטב בניסיון להחזיר את השקט לארץ. 
• תקיפת שדות התעופה הבריטים בקסטינה, בלוד ובמחנה סירקין (פברואר 1946) –  כוחות האצ"ל והלח"י גרמו נזק קשה לשמונה מטוסים והשמידו 12 מטוסים נוספים. 

• ליל הגשרים (17 ביוני 1946) – פשיטה משולבת של הפלמ"ח על 11 גשרים שקישרו את ארץ ישראל עם הארצות השכנות. 14 אנשי פלמ"ח נהרגו ליד א-זיב (אכזיב) מפיצוץ מטען חבלה שיהיה בידיהם. בנוסף, תשעה אנשי לח"י שנסוגו מתחנת הרכבת בחיפה נהרגו מפגיעת הבריטים 22 מהם נתפסו וחלקם נדונו למוות. 
• מאמצי העפלה – בין החודשים נובמבר 1945 ועד מרס 1946 היו ניסיונות רבים להביא ארצה אוניות מעפילים. חלקן נתפסו וגורשו (ביניהן האונייה "ברל כצנלסון") ומעטות (ביניהן האונייה "חנה סנש") הצליחו להגיע לחופי הארץ בלי להיתפס.
• פרשת ההתיישבות בביריה (מרס 1946) – בתגובה למעצר מתיישבי ביריה (יישוב ליד צפת) עלו 2300 איש בלילה גשום ליישוב והקימו התנחלות אוהלים שנקראה ביריה ב'. לאחר שעזבו רוב האנשים עצרו הבריטים את הנותרים והרסו את המחנה. בתגובה עלו שוב מאות יהודים למקום והבריטים הניחו להם. הישוב ראה זאת כניצחון העיקרון שלא נוטשים ישוב.

תגובת הבריטים למאבק תנועת המרי – מבצע "ברודסייד" ("השבת השחורה") 29 ביוני 1946

הבריטים החליטו לעקור את הטרור כי חששו מאד למעמדם המתערער בארץ ישראל וקיוו שמכה גדולה למחתרות תחזיר את השקט, תפגע בהנהגה האקטיביסטית ותצמיח מדיניות מתונה יותר כפי שאפיינה את הישוב קודם לכן. 

וכך ב-29.6.1946 פתחו במבצע שפעל בכמה מישורים:

1. פשיטה על בניין הסוכנות היהודית ועל מבני ציבור נוספים כמו הועד הפועל של ההסתדרות ומעצר ראשי הישוב (בן גוריון ניצל כי שהה בחוץ לארץ). 

2. פשיטה על 27 ישובים יהודיים, רובם קיבוצים, במטרה לחפש נשק ולעצור חברי ארגוני המחתרות. בקיבוץ יגור הצליחו הבריטים לתפוס נשק רב, ובקיבוץ מזרע נתפסה כרטסת השמות של חברי ההגנה.

3. כ-2700 איש נעצרו ונכלאו במחנות מעצר ברפיח, לטרון, ועתלית. המטרה לנטרל אותם מפעילות בהמשך וכן לחקור אותם ולקבל מידע על פעילות המחתרות. 

הסיבות לפירוק "תנועת המרי העברי":

1.האפקט התעמולתי של המבצע הבריטי ב-"שבת השחורה" היה עצום. הנהגת הישוב החליטה להפסיק את מעשי האלימות נגד הבריטים ולהמשיך להיאבק בדרכים שפעלו לפני כן במאבק בתחום העפלה והתיישבות. בהתאם לגישה זו ראשי התנועה הציונית ניהלו מגעים דיפלומטים אינטנסיביים על-מנת לזכות בתמיכת ארצות הברית בשאלת הקמת מדינת ישראל, לאחר שהיה ברור בשלב זה שבריטניה היא כבר לא בת ברית של התנועה הציונות.

2.העילה הישירה לפירוק תנועת המרי היה פיצוץ מלון "המלך דוד" על ידי האצ"ל ב-22 ביוני 1946. בתאריך זה הכניסו חברי אצ"ל 350 ק"ג חומר נפץ למרתף הבניין בתוך כדי חלב, כשהם מחופשים לערבים. הם הזהירו את המלון על הפצצה אך הפיצוץ הביא למותם של כ- 80 יהודים, ערבים ובריטים. פיצוץ האגף הדרומי של מלון המלך דוד עורר הדים שליליים בארץ ובעולם. מנהיגי ההגנה התנגדו לכך שהאצ"ל ביצע זאת לכאורה ללא אישור ופגע בחפים מפשע וחברי האצ"ל שטענו שקיבלו אישור לפעולה זו, האשימו את הבריטים שלא פינו את הבניין בזמן הפיצוץ במלון המלך דוד היה מעשה קיצוני מדי והמתיחות בין ההגנה והאצ"ל הגיעה לשיא והעמיקה את הקרע ואת חוסר האמון בין המחתרות.

מעבר ההנהגה למאבק בתחום העפלה והתיישבות, והמשך המאבק הצבאי על ידי האצ"ל והלח"י

מדיניות המאבק הצמוד ליעדי התנועה הציונית הובלה באמצעות זרועות הנהגת הישוב: ארגון "ההגנה" והפלמ"ח. המאבק היה צמוד ליעדים הציונים כפי שהוחלט עליהם במוסדות הלאומיים ולסעיפי הספר הלבן שהפריעו להגשמת אותם יעדים: ההגבלות על העלייה ועל ההתיישבות. המאבק על העלייה התבטא בהפעלת המוסד לעלייה ב' – עלייה בלתי חוקית ("ההעפלה"). בשנים 1945-1948 ניסו כ-70000 מעפילים להגיע לארץ, ב-64 אניות. רובם נעצרו על ידי הבריטים. המאבק על התיישבות התבטא בקניית קרקעות והקמת ישובים יהודים על מנת ליצור עובדות בשטח ולהרחיב את אזורי ההתיישבות היהודית. כמו כן, דאגו להתחמשות והכנת הכוחות לקראת המלחמה הקרובה על מדינה ריבונית. במקביל, התנהל מאבק במישור המדיני.

המאבק של הישוב – במיוחד ההעפלה – אמנם לא הצליח להביא לארץ מספר משמעותי של עולים, אך הצליח להשפיע על דעת הקהל העולמית. התמונות של יהודים, ניצולים מן השואה, המפליגים בספינות רעועות, נחושים להגיע לארץ ישראל, ומנועים מכך בידי כוחות האימפריה הבריטית, נצרבו בתודעתם של רבים בעולם החופשי, והועילו למאבק הציוני.

"ההגנה" קיבלה הוראה ברורה לחדול ממעשי האלימות שלה ומשה סנה התפטר מתפקידו לאות מחאה. הרעיון המרכזי שעמד בבסיס החלטת הנהגת הישוב לפרק את תנועת "המרי העברי" הייתה ההבנה שהמאבק הצבאי אינו מקדם את המטרה המדינית ואף מסכן את ההישגים הציוניים. הנהגת הישוב הייתה נגד טרור, נגד מאבק צבאי  מחשש שדרך זו תגרור הסלמה בתגובה הבריטית ועימות ישיר עם בריטניה.

בהתאם לגישה זו ראשי התנועה הציונית ניהלו מגעים דיפלומטים אינטנסיביים על-מנת לזכות בתמיכת ארצות הברית בשאלת הקמת מדינת ישראל, לאחר שהיה ברור בשלב זה שבריטניה היא כבר לא בת ברית של התנועה הציונות.

דוגמאות לביטויים של המאבק בתחום העפלה והתיישבות 

• בתחום ההתיישבות: רכישת קרקעות להתיישבות יהודית נמשכה, למרות הקשיים שהערימו הבריטים, והאיומים הגוברים על מוכרי קרקעות ערבים. על אף הקשיים, בשנת 1946 הצליחה הקק"ל לרכוש 52,000 דונם. הנהגת הישוב פעלה מתוך הנחה שגבולות המדינה היהודית העתידה לקום ייקבעו במידה רבה על פי מפת ההתיישבות. כלומר: אזורים ללא ישובים יהודיים לא ייכללו במדינה היהודית. לאור התפיסה הזאת התבצעו פעולות ההתיישבות: הקמת 11 הישובים בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946), עיבוי ישובי גוש עציון והקמת ביריה על יד צפת, לאחר שלושה ניסיונות ולמרות מעצרים וחיפושי נשק מצד הבריטים.
• בתחום ההעפלה (עלייה בלתי חוקית): 

מטרות המאבק: 

• ההנחה הבסיסית הייתה שאין כל סיכוי להידברות עם הבריטים ורק מאבק בכל התחומים בלי הפסקה יביא לסיום השלטון הבריטי בארץ. מאבק רצוף יחייב את הבריטים לתגבר את הכוחות בארץ, דבר שיכביד על התקציב של בריטניה ויזרז את סיום המנדט בארץ. המאבק ימשך עד להשגת גירוש הבריטים ועזיבתם את הארץ. 
• המאבק הצבאי יעורר את דעת הקהל בבריטניה נגד הממשלה שלהם, שהציבור ילחץ להחזיר הביתה את החיילים הבריטים החשופים לסכנה ולפגיעה בא"י.

דוגמאות נוספות לביטויים של המאבק הצבאי 

• הפריצה לכלא עכו (מאי 1947)

  בכלא עכו היו עצורים אנשי אצ"ל ולח"י רבים. במאי 1947 התחזה כוח של האצ"ל לחיילים בריטים, הם הגיעו לכלא בכלי רכב צבאיים ופרצו את החומה באמצעות חומר נפץ. 27 אנשי אצ"ל ולח"י נמלטו מן הכלא, 8 נהרגו ו-14 נלכדו והועמדו למשפט. 3 מתוכם נידונו למוות – אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס. אנשי האצ"ל חטפו שני חיילים בריטיים ואיימו להוציאם להורג אם יבוצע בחבריהם גזר דין מוות.

• תליית הסמלים (הסרג'נטים) הבריטים בנתניה (יולי 1947)

   ב-30 ביולי 1947, בעקבות החלטת הבריטים לתלות 3 מחברי האצ"ל שנתפסו בפריצה לכלא עכו, חטפו חברי האצ"ל 2 סרג'נטים (סמלים) בריטיים ואיימו להוציאם להורג אם הבריטים יתלו את חבריהם. הבריטים לא הסכימו לאולטימטום שהציבו חברי האצ"ל והוציאו להורג את השלושה. חברי האצ"ל הרגו את 2 הסרג'נטים ותלו אותם ביער ליד נתניה. פעולה זו עוררה גל מחאות נרחב בבריטניה ואף מקרב היישוב בארץ.

העברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם

בניגוד להצהרות הקודמות, המדיניות שאימצה מפלגת הלייבור לאחר הבחירות ביולי 1945 בנושא ארץ ישראל הייתה שונה בתכלית. בנובמבר ‏1945 נשא שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, נאום ובו הודיע כי ממשלת הלייבור תמשיך במדיניות "הספר הלבן". פחות משנה וחצי חלפו מנאומו של בווין ועד הצהרתו הדרמטית בפברואר 1947 שבריטניה מתכוונת להעביר את הדיון וההחלטה בשאלת ארץ ישראל לאו"ם. 

על מנת שנוכל להבין את השיקולים שהנחו את בריטניה בהעברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם ראוי להכיר את המושגים "המלחמה הקרה" וה-"דה קולוניזציה".

"המלחמה הקרה": מאבק ותחרות על עמדת העליונות בעולם בין מדינות הגוש המזרחי ובראשה ברית המועצות למדינות המערב ובראשה ארצות הברית. המלחמה הקרה החלה עם תום  מלחמת העולם השנייה ועד לקריסתה של ברית המועצות בראשית שנות ה-90. 

"דה-קולוניזציה": דה - שלילה, דה קולוניזציה - שלילת הקולוניזציה - תהליך היסטורי של פירוק האימפריות הקולוניאליות הגדולות ומאבק לעצמאות של מדינות/קולוניות באימפריות. התהליך התרחש בשני אזורים עיקריים, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התהליך קיבל תאוצה לאחר מלחמת העולם השנייה עד לתחילת שנות ה-60, וגרם לשינוי במפת המדינות העולמיות.

הסיבות להחלטת בריטניה להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו"ם (פברואר 1947):

שיקולי מדיניות חוץ:

1. ירידת כוחה של בריטניה ותלותה בארצות הברית: בעקבות מלחמת העולם השנייה עלה כוחה של ארה"ב בזירה הבינלאומית.אמנם בריטניה הייתה בצד המדינות המנצחות במלחמה, אבל כתוצאה מהמלחמה היא  איבדה מעוצמתה הכלכלית והצבאית ובריטניה, שהייתה תלויה בארצות הברית מבחינה כלכלית ומדינית, התקשתה להתעלם מן הלחץ האמריקני לפתור את שאלת ארץ ישראל בכלל , ולאפשר עלייה מיידית של מאה אלף עקורים בפרט.בריטניה לא יכלה לפעול במזרח התיכון ללא התחשבות בעמדת הממשל האמריקני.
2. דעת קהל בלתי אוהדת בעולם: מאבק היישוב על העפלה ודעת קהל בלתי אוהדת בעולם , בתגובה על מדיניותה של בריטניה בשאלת העקורים, יחסה אל המעפילים פליטי השואה - אלה הניעו את הציבור להפעיל לחץ על הממשל הבריטי להגמיש את מדיניות ההגירה לארץ ישראל. הציבור הושפע מסיקור פרשיות העפלה שהציגו את הבריטים  כחסרי רגישות מוסרית כלפי פליטי השואה.

שיקולי מדיניות פנים:

לקראת הדיון באו"ם :

הקמת ועדת אונסקופּ (UNSCOP) ועדת החקירה לענייני ארץ ישראל. פעולתה בחודשי הקיץ 1947 לגביית עדויות בארץ ישראל, במדינות ערב, בניו יורק ובמחנות העקורים. במקביל לכך התנהלותם של מבצעי העפלה גדולים: שנת 1947 שנת שיא בהעפלה. מסעה של הספינה אקסודוס התנהל במקביל לעבודת ועדת האו"ם והשפיע עליה. המלצות ועדת אונסקופּ (המלצת הרוב בועדה): סיום המנדט, הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, שתבאנה בברית כלכלית (ההצעה שהתקבלה באו"ם בסופו של דבר שונה מהצעת ועדת אונסקופ).

הדיון באו"ם ועמדת המעצמות

שתי המעצמות המובילות בעולם, ארצות הברית וברית המועצות, תמכו בהצעה. נקיטת עמדה משותפת על ידי שתי היריבות ב-"מלחמה הקרה" הייתה יוצאת דופן ובבחינת "נס". אולם דווקא המלחמה הקרה היא זו שמסבירה שלמרות היריבות ביניהן, שתיהן תמכו בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947: בין ארצות הברית וברית  המועצות הייתה "מלחמה קרה" - מאבק ותחרות על עמדת העליונות בעולם, ובכל זאת שתיהן צידדו בתוכנית החלוקה. בשל היריבות ביניהן השתמשה כל אחת מהן בדיוני האו"ם כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים והאסטרטגיים שלה ולפגוע באינטרסים של יריבתה, ובכל זאת שתיהן צידדו בתכנית החלוקה. 

עמדת ברית המועצות- נאום גרומיקו 

באפריל-מאי 1947 הנציג הסובייטי באו"ם, אנדריי גרומיקו, נשא נאום בו הפתיע את משתתפי העצרת בתמיכתו בשם ממשלתו להקים מדינה בארץ ישראל. תוכן דבריו היה מפתיע, לאור עמדתה האנטי ציונית המסורתית של ברית המועצות. מעבר לכך, התפתחה תקווה שעמדה פרו-ציונית של מעצמת על עשויה לשפר באופן ניכר את מעמד הציונות בזירה הבינלאומית.

הנימוקים שהציג גרומיקו להצדקת תמיכתו בהקמת מדינה ליהודים:

• היהודים סבלו רבות במהלך מלחמת העולם השנייה שנגרם על ידי גרמניה הנאצית.
• מצוקת הניצולים בהווה: מצבם הנואש של העקורים שרידי השואה - חסרי מולדת, בית ואמצעי קיום מדגיש את הצורך והדחיפות במדינה ליהודים.
• הכישלון של מדינות מערב אירופה להגן על היהודים מפני הנאצים מלמד שהפתרון למצוקת היהודים  הוא הקמת מדינה משלהם.
• הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל (פלשתינה).
•  למרות שהדרך הרצויה בארץ ישראל היא להקים מדינה עצמאית יחידה, מדינה דו-לאומית, הרי אם יתברר כי שני העמים - הערבי והיהודי - אינם יכולים לחיות בשלום במסגרת מדינית אחת- יהיה צורך להקים שתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית.

השיקולים שהשפיעו על ברית המועצות להצביע בעד התוכנית

1. רצון לזרז את הוצאת בריטניה מאזור המזרח התיכון: על רקע המלחמה הקרה, שבה פעלה כל מעצמה להגדיל את שטחי ההשפעה שלה בעולם, ביקשה ברית המועצות לחדור למזרח התיכון. באותם ימים היה אזור זה נתון להשפעה מערבית, בעיקר של בריטניה וצרפת. על ידי תמיכה במדינה יהודית, ברית המועצות קיוותה להשיג דריסת רגל במזרח התיכון.

2. ההנחה שתמיכה במדינה יהודית תאפשר את הפיכתה למדינה פרו-סובייטית :היישוב בארץ ישראל היה ברובו בעל נטייה סוציאליסטית, והיה טבעי לראות בו בעל ברית לברית המועצות.

עמדת ארצות הברית: ארצות הברית בעד הצעת החלוקה 

הממשל האמריקאי היה חלוק בדעתו. שר החוץ ג'ורג' מארשל, לא התנגד לתוכנית. לעומתו, הפקידות הבכירה של משרד החוץ התנגדה מתוך רצון לשמור על קשרים טובים עם המדינות הערביות ששולטות על שטחי נפט רחבים במזרח התיכון, שכה חשובים לאינטרס הכלכלי האמריקאי. הנטייה האמריקאית הייתה לחכות ולראות לאן תתפתח ההצבעה באו"ם. תוך שתדלנות מקיפה תואמה פגישה (עשרה ימים לפני ההצבעה באו"ם) בין נשיא ארצות הברית טרומן לויצמן, פגישה בה הצליח וייצמן לשכנע את טרומן להורות למשלחת האמריקאית להצביע בעד הוספת הנגב הדרומי לשטח המדינה היהודית וכן להפעיל לחץ כדי להשיג רוב של שני שליש ממדינות העצרת.

השיקולים שהשפיעו על ארצות הברית להצביע בעד התוכנית

1. דריסת רגל באזור: תמיכתה של ברית המועצות בהקמת מדינה יהודית הפתיעה את ארצות הברית ועל כן לא יכלה שלא להביע את תמיכתה בתוכנית החלוקה לאור "המלחמה הקרה".

2.לחץ דעת הקהל הלא יהודי שהושפעה ממוראות השואה: המראות ממחנות העקורים והידיעות באמצעי התקשורת על רצח העם היהודי שנעשה באירופה במהלך המלחמה, גרמו לזעזוע קשה בציבור האמריקאי, בעיקר על רקע מצב העקורים היהודים באירופה שהיו בטיפול החיילים האמריקנים. הזעזוע הציבורי גרם ליצירת דעת קהל אוהדת ליהודים העקורים וליישוב היהודי בארץ ישראל, וכך נוצר לחץ כבד על הנשיא טרומן לתמוך בהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל ובסיומו של המנדט הבריטי שלא אפשר את עלייתם של העקורים לארץ.

 החשיבות של תמיכה ברית המועצות וארצות הברית לתוצאות הדיון באו"ם:

בעקבות ברית המועצות וארצות הברית הצביעו כל מדינות הגוש הקומוניסטי מצד אחד, וכל מדינות הגוש הדמוקרטי מצד שני,  בעד הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל, דבר שהיווה מפנה מכריע ביחסי הכוחות באו"ם.

החלטת כ"ט בנובמבר והפעילות הדיפלומטית היהודית לגיוס תומכים

הפעילות הדיפלומטית היהודית לגיוס תומכים בהחלטה

יועצו של שר החוץ הבריטי, אמר לאנשי הסוכנות היהודית שכדי להשיג החלטה חיובית של האו"מ על היהודים להשיג רוב של שני שליש בעצרת.

למשימה זו גויסו כל בכירי הפקידים במחלקה המדינית של הסוכנות. היתה זו קבוצה של כמישה עשר נציגים בראשם עמד משה שרתוק (שרת). על כל אחד מחברי הקבוצה הוטל טיפול במדינה אחרת, כדי להשיג את תמיכתה בהצבעה. החלוקה נעשתה לפי הרקע, הקשרים וכישורי השפה של החברים. כך למשל אליהו ששון טיפל בסורים, תימנים ועיראקים. משה טוב טיפל בקולומביה אליהו אילת בסובייטים ועוד.

מאמץ דיפלומטי ארוך הושקע גם בקרב המשלחות הערביות והמוסלמיות ולהודו. הציונים שכנעו את עצמם שהיא עשוי לתמוך בישראל בגלל מספר נקודות דמיון כמו המאבק בבריטים והתעוררות לאומית. למשימה זו גויסו אנשי רמי דרג ובראשם אלברט אינשטיין שכתב מכתב לראש ממשלת הודו נהרו.

משה שרתוק היה מודאג לגבי תמיכתה של צרפת הוא חשש שצרפת לא תתמוך בהקמת מדינה יהודית מחשש שיפגעו קשריה עם בריטניה ועם העולם הערבי. מאחר ועמדתה היתה עלולה להשפיע על מדינות אחרות נעשו מאמצים גדולים להפעיל קשרים בהולנד, בלגיה ובלוקסמבורג כדי להבטיח את תמיכתן. מאמצים שנשאו פרי וגם צרפת הצביע בעד החלוקה.

ב-25 בנובמבר 1947 היו חסרים שני קולות כדי להשיג את הרוב הנדרש של שני שלישים. לצורך זה התגייסו הנהגה הציונית יחד עם משלחת אמריקאית באו"ם ויהודים בעלי אינטרסים כלכליים ואישיים כדי ללחוץ על המדינות הנייטרליות. במסגרת מאמצים אלו משה שרת שלח מברק לשר החוץ היווני ובו ביקש לתמוך בעצרת בתוכנית החלוקה מתוך תחושת אחריות היסטורית וסיבות נוספות.

המאמצים הדיפלומטיים צלחו ובהצבעה ב-כט' בנובמבר הצביעו 33 מדינות בעד תוכנית החלוקה.

תוצאות ההצבעה על תוכנית החלוקה

ב-29 בנובמבר 1947 התקיימה ההצבעה על המלצות ועדת אונסקו"פ, בשינויים קלים. ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות בעד, 13 מדינות הצביעו נגד ההצעה, נמנעו 10 מדינות ובכללן בריטניה, מדינה אחת נעדרה, תאילנד. האו"ם כלל אז 57 מדינות בלבד.

תוכנה של ההחלטה שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947

חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל:

• מדינה יהודית: שטח המדינה היהודית יהיה כ-62% משטח ארץ ישראל המערבית. המדינה היהודית תכלול את הנגב, מישור החוף, הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, הגליל התחתון והכנרת.
• מדינה ערבית: שטח המדינה הערבית יהיה כ-38% משטח ארץ ישראל המערבית. המדינה הערבית תכלול את אזור יהודה ושומרון, רצועת החוף הדרומית מרפיח ועד אשדוד, חלק מהגליל התחתון (הערים: שפרעם, נצרת ועכו).

בינאום ירושלים: ירושלים תהיה עיר בינלאומית שתשלוט על ידי האו"ם ותנוהל על ידי מועצת נאמנות מטעמו. ירושלים תהיה מפורזת (ללא צבא) ויוקם בה כוח משטרתי לשמירת החוק והסדר. השפות הרשמיות בה יהיו העברית והערבית.

שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות: בהחלטת החלוקה נקבע בין היתר, שבין שתי המדינות ייחתם הסכם לאיחוד כלכלי ושיתוף פעולה בנושאי תחבורה ומים. מתוקף הסכם זה יקבע מטבע משותף, יבוטלו גבולות המכס, יתקיים ניהול משותף של שירותי רכבות, נמלי ים, דואר, פיתוח חקלאי ועוד.

התגובות להחלטת האו"ם בקרב היישוב היהודי והפלשתינאי ועמדת מדינות ערב

בישוב היהודי:

החלטת עצרת האו"ם התקבלה בשמחה גדולה בארץ ישראל ובעולם היהודי. אלפים יצאו לרקוד ברחובות עם היוודע תוצאות ההצבעה. ההצבעה ב-כ"ט בנובמבר אפשרה את הגשמת המטרה הציונית העליונה – הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
הנהגת הישוב, למרות גילויי השמחה, הייתה מודעת לבעיות שנוצרו בגלל החלטת החלוקה:

א. דוד בן גוריון הבין כי החלטת האו"ם תגרום תגובה מלחמתית מצד כל צבאות עמי ערב. הוא הבין כי יש להיערך מיידית לקראת מלחמה מול ערביי ישראל ומדינות ערב. 

ב. ישובים יהודיים- כ-30 ישובים יהודיים, ובכללם ירושלים, לא נכללו במדינה היהודית.

ג. משאבים כלכליים- תחנת הכוח בנהריים ומפעל האשלג בצפון ים המלח נותקו מהמדינה היהודית.

ד. גבולות- ארץ ישראל חולקה לשלושה גושים עם מעברים צרים, גבולות ארוכים ומפותלים.

ה. אוכלוסייה ערבית- בגבולות המדינה היהודית הייתה גם אוכלוסייה ערבית.

תגובת הפלשתינאים (הערבים תושבי הארץ) ונציגי מדינות ערב:

א. הערבים תושבי ארץ ישראל ומדינות ערב דחו לחלוטין את החלטת עצרת האו"ם והכריזו כי יאבקו בכח ויעשו ככל שביכולתם כדי למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. 

ב. הליגה הערבית החליטה עוד לפני ההצבעה באו"ם, כי אם יצביע האו"ם בעד תוכנית חלוקה, היא תרכז צבא מתנדבים בגבולות ארץ ישראל.

ג. הוועד הערבי העליון הכריז על שביתה בת שלושה ימים. למחרת ההצבעה באו"ם התחילה מלחמת העצמאות בהתקפה ערבית על אוטובוס יהודי ליד שדה התעופה לוד בו נהרגו שישה יהודים. 

למחרת ההצבעה באו"ם ב-30 בנובמבר 1947 החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות  בהתקפות הפלשתינאים (ערביי ישראל) על היהודים.

מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות החלה למחרת החלטה באו"ם ונמשכה עד חתימת הסכמי שביתת הנשק ב–1949.

מאפייניה הייחודיים של המלחמה

א. מלחמה בשני שלבים: המלחמה נחלקת לשני שלבים עיקריים נבדלים, ובכל שלב היו מטרות-על שונות לצדדים הלוחמים:

30 בנובמבר 1947 עד 14 במאי 1948: מלחמה בין ערביי הארץ שסירבו לקבל את רעיון החלוקה וביקשו למנוע הקמת מדינה יהודית, לבין הישוב היהודי המבקש לממש את החלטת האו"ם ולהקים מדינה יהודית, כאשר השלטון הוא עדיין שלטון המנדט הבריטי. שלב זה התאפיין במלחמה בהיקף מצומצם יחסית, בין המחתרות היהודיות ובין הקבוצות הערביות החמושות, כאשר שני הצדדים לא היו בעלי נשק רב.

15 במאי 1948 עד המחצית הראשונה של 1949: מלחמה בין מדינות ערב, המסרבות גם הן לקבל את רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות, לבין מדינת ישראל הצעירה המתמודדת עם האיום על עצם קיומה, ומצליחה בסופו של דבר לשמור על גבולותיה ואף להרחיבם. שלב זה התאפיין במלחמה בין כוחות צבא סדירים, בעלי כלי-נשק רבים וכבדים ושימוש בטנקים ומטוסים.

ב. "מלחמה קיומית":

מלחמת העצמאות נתפסה עבור היישוב היהודי כ-"מלחמה קיומית" מלחמה של "להיות או לחדול". ההצלחה או הכישלון במלחמה היו מכריעים האם תוקם בארץ מדינה יהודית, כפי שאישר האו"ם, או האם התוכנית הזו בכלל לא תצא אל הפועל.

ג. למלחמת העצמאות מקום מרכזי בהתפתחות הסכסוך הערבי-ישראלי:

בכלל זה עולות בעקבותיה סוגיות שטרם נפתרו: היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים, שברחו/גורשו מביתם בזמן המלחמה, ונשארו להתגורר במגורים זמניים במחנות פליטים לצד גבולות המדינה. קביעת גבולות המדינה. מדינת ישראל סירבה לקבל את הפליטים בחזרה, ואילו מדינות ערב סירבו לתת מענה לבעיה זו שנוצרה.

ד. היעדר הבחנה בין חזית ועורף:

העובדה שהיהודים והערבים בארץ ישראל חיו בקרבה רבה, בערים מעורבות או ביישובם סמוכים, הפכה לא פעם את העורף לחזית. לכן היה קשה לכוחות הלוחמים היהודיים לשמור על ביטחונם של תושבי הערים המעורבות – ירושלים, חיפה, עכו, יפו וטבריה. ישובים מבודדים ששכנו לאורך גבולותיה של ארץ ישראל, הפכו למטרות נוחות להתקפות הערבים והיה קשה להגן עליהם, אך הם סמלו את גבולות היישוב היהודי ולכן לכוח עמידתם בהתקפות הייתה חשיבות גדולה.

ה. נתוני פתיחה קשים של היישוב היהודי:

נתוני פתיחה קשים לצד היהודי: הקמת מדינה תוך כדי לחימה - כינון מוסדות מדינה, הקמת צבא ופירוק מסגרות מחתרתיות פוליטיות, קליטת עלייה במספרים חסרי תקדים תוך כדי לחימה, בעיות כלכליות קשות, פלישת צבאות ערב למדינה בת כמה שעות בלבד.

ו. ניצחון ישראלי במחיר כבד:

ניצחון ישראלי במחיר נורא: 6000 הרוגים – אחוז אחד מכלל הישוב היהודי בארץ, כ-1500 מתוכם אזרחים (לשם השוואה, אחוז זה שקול למותם של כ-84,250 אזרחים בישראל של שנת 2018.יותר מכל תושבי לוד או רעננה). לפיכך, זוהי המלחמה הקשה ביותר בתולדות ישראל. למעלה מ-12,000 נפצעו. כ-20 ישובים יהודים נכבשו או נעזבו במהלך המלחמה, 8,000 בתים וכאלפיים מפעלים קטנים וגדולים נהרסו או ניזוקו קשה. לפחות 60,000 יהודים נאלצו לעזוב את בתיהם לפרקי זמן שבין שבועות אחדים ליותר משנה וחצי, והיו בפועל לפליטים. 

מלחמת העצמאות: חלוקה לתקופות

29 בנובמבר 1947 – סוף מרץ 1948

אפריל 1948 – 14 במאי 1948

15 במאי 1948– אמצע יוני 1948

אמצע יוני 1948 - מרץ 1949

התמונה כפופה לזכויות יוצרים של  ספרית מט"ח

הקליקו על התמונה הבאה על מנת להגיע לארגון השלבים במלחמת העצמאות

בעיית הפליטים הפלסטינים

במהלך מלחמת העצמאות הפכו כמחצית מן החברה הפלסטינית – כ-650 אלף מהערבים שישבו בתחומי א"י בין הים התיכון לנהר הירדן – לפליטים. רובם עזבו וברחו, חלק קטן גורשו. הם עזבו למדינות ערב השונות, ובשטחים שנתפסו על ידי המדינות במלחמה (שטחים שהוקצו למדינה הפלסטינית), השתכנו במחנות פליטים בתנאים קשים, עוני ואף מרעב. בגבולות ישראל נותרו כ-150 אלף ערבים-פלסטינים בתום המלחמה והם הפכו לאזרחי המדינה.

סיבות ושלבים לבריחת ערבים משטח ישראל

הגורמים לעזיבתם של הפלסטינים בשלב הראשון של הלחימה עד לפלישת צבאות ערב:

1. הגורמים הכלכליים:

עד אפריל 1948 הושפעה הבריחה בראש ובראשונה מהמצב הכלכלי. המנדט עודד את הישוב היהודי והערבי בארץ להקים מנגנונים עצמאיים -חינוך, בריאות, ניהול עצמי וכדומה. בניגוד לצד היהודי שהיה מאורגן והפעיל רשתות תמיכה כלכליות, הערבים הפלסטינים נאלצו להתמודד בעצמם עם קשיי המלחמה הכלכליים. בעקבות המלחמה נמנע מתושבי הכפרים האפשרות לעבד את אדמותיהם ולשווק את תוצרתם החקלאית. היישוב הערבי סבל ממחסור במצרכים, הפקעות של מחירים, ניסיונות כושלים להנהיג קיצוב והבעיה העיקרית בתחום אספקת מצרכי המזון הבסיסיים הייתה אספקת הקמח והלחם. 

2. השפעת המלחמה מול היישוב היהודי:

מאפריל ואילך נמלטו הפלסטינים מפני הקרבות עצמם שהתפשטו בארץ כולה. שמועות שנפוצו על תגובות יהודיות צפויות בעקבות פיגועים ערביים קל וחומר התגובות בעצמן, עודדו את הבריחה. דיווחים על מעשים כגון אלו, למשל על הטבח בדיר יאסין שנעשה בידי היהודים ונגמר בהרג אזרחים פלסטינים (אפריל 1948), הוצג על ידי העיתונות הערבית ועל ידי מסרים מפה לאוזן כתוכנית הקרב של היהודים בכיבוש הכפרים והערים הערביות. מסרים אלו גרמו לבהלה רבה בחודשי האביב ולבריחה לכיוון אזורי השליטה הערביים מתוך חשש שגורלם יהיה כשל תושבי דיר יאסין. השלכות יישום תכנית ד', שהחלה עם מבצע נחשון, השפיע על האוכלוסייה הערבית האזרחית. התעצמות הקרבות החישה את תהליך הקריסה של הערבים, והובילה לבריחה המונית מאזורי החיכוך עם היהודים אל מרכזי האוכלוסייה הערבית בארץ או אל הארצות השכנות. ערבים עזבו גם אזורים שצה"ל לא הגיע אליהם.

הגורמים לעזיבתם של הפלסטינים בשלב השני של המלחמה מפלישת צבאות ערב:

הגורמים שמופיעים בשלב הראשון של המלחמה, רלוונטיים גם בשלב השני ואפילו בעוצמות גדולות יותר. בשלב השני של המלחמה התגברה העזיבה והכפילה את עצמה. בשלב זה צבאות מדינות ערב מילאו את הארץ והלחימה הפכה להיות קשה יותר לשני הצדדים.

1. מדיניות מהוססת ובלתי עקבית של הוועד הערבי העליון, הליגה הערבית והמפקדים המקומיים, שהתפרשה כעידוד לבריחה: בתחילת פלישת מדינות ערב לישראל, עם הכרזת העצמאות של ישראל, קראה ההנהגה של ערביי ארץ-ישראל (הועד הערבי העליון), לאוכלוסייה הפלסטינית לפנות את יישוביה לאורך צירי הפלישה של צבאות ערב, במטרה שלא להיקלע לאזורי הקרבות ולהקל על הצבאות הפולשים. קריאות אלו, גרמו למשל לעזיבתם של ערביי חיפה למרות ניסיונות ההנהגה היהודית במקום להשאירם. כאשר הבינה ההנהגה הפלסטינית את הנזק שנגרם, היא מיהרה לשנות את מדיניותה, אולם הדבר כבר היה מאוחר מדי.

2. גירוש מכוון: במקרים בודדים ומקומיים כוחות ההגנה והמחתרות האחרות גירשו ממקומם את הכפריים הערביים ולא נתנו להם לשוב, מחשש שהיעדים שנכבשו ייכבשו בשנית על ידי הצד הערבי. כמו-כן, החשש שהתושבים יעזרו לכוחות ערב במקומות אסטרטגיים, הביא את המפקדים לידי החלטה כי במקומות מסוימים יש לפנות את הכפרים.

הגורמים להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים עם תום מלחמת העצמאות:

1. השטח שיועד לפלסטינים בתכנית החלוקה עבר לשליטת ישראל ולשליטת ירדן ומצרים: רוב הפלסטינים שחיו בשטחים אלו נהפכו לפליטים שחיו בתנאים קשים ביותר. מחנות הפליטים הזמניים הפכו עם הזמן למחנות קבע. מחנות אלה הוקמו בשטחי הגדה המערבית שנשלטו על ידי ירדן, ברצועת עזה שנשלטה בידי המצרים, בלבנון ובסוריה.

2. תושבים ערבים רבים יצאו את גבולות מדינת ישראל במהלך המלחמה: רבים מהם עזבו את הארץ בזמן הקרבות, מתוך הנחה שיחזרו כמנצחים עם הצבאות הפולשים. אחרים ברחו מפחד הכוחות הישראלים, ורבים אחרים גורשו ממקומות ישיבתם.

3. סירוב מדינת ישראל לקבלם בחזרה: ממשלת ישראל מנעה את חזרתם של הפליטים הערבים לבתיהם שבתחומי מדינת ישראל ("תחומי הקו הירוק"). אותם מקומות שננטשו על ידי הערבים, יושבו גם על ידי יהודים ובתים רבים שננטשו נהרסו. ישראל הצהירה שהיא אינה רואה בעצמה אחראית לבעיית הפליטים ופתרונה וכי מדינות ערב צריכות לפתור את הבעיה בתחומן.

ישראל סירבה להחזיר את הפליטים מכמה סיבות:

סיבה ביטחונית: חזרה של 650 אלף פלסטינים לגבולות ישראל הייתה יוצרת איום בטחוני פנימי על המדינה החדשה.

סיבה דמוגרפית: החזרת הפליטים לא הייתה מאפשרת לשמור על רוב יהודי בתחומי מדינת ישראל, וצביונה היהודי של המדינה היה נפגע.

סיבה כלכלית: ישראל הענייה לא יכולה הייתה לקבל את הנטל הכלכלי של שיבת הפליטים ושיקומם. מה גם שהיא הייתה צריכה להתמודד עם קליטת עלייה המונית בראשית שנות החמישים. הבתים והכפרים הנטושים שימשו מקומות מגורים לעולים החדשים וכאזורי התיישבות בשבילם, עבור מושבי העולים והקיבוצים החדשים.