ניתוח היצירה

 האקספוזיציה (רקע ופרטים חשובים להבנת "ההווה הסיפורי") - מאזד"ה

מקום - העיר הגדולה, הסואנת, תנועת האנשים הממהרים. 

אווירה - קודרת, אפלולית, חשוכה ועצובה. 

זמן - "דמדומי ערב", סוף יום, שלג כבד יורד. 

דמויות - יונה וסוסתו שעקרו מהכפר ומגיעים אל העיר לעבוד.

התרחשות - השניים מגיעים מחברה כפרית-חקלאית אל העיר, אל מציאות לא מוכרת.

4 מפגשים ומפגש התרה

זהו מבנה אפיזודי. אפיזודה: יחידת עלילה מצומצמת שבמידת-מה עומדת בפני עצמה.

הסיפור מתוארים ארבעה מפגשים של יונה באותו ערב שבו מתרכז הסיפור בתבנית חוזרת: נסיון נואש של יונה לתקשר עם האחר ולפרוק בפניו את יגונו, נכשל בנסיונותיו עד למפגש האחרון עם הסוסה.

1. מפגש ראשון: מתקיים עם איש הצבא העולה לכרכרה, מאיץ ביונה וגוער בו, גערות הבאות מהסביבה העירונית הסואנת, מתוך ההמון הרועש בעיר. בשלב מסוים יונה בקשיי ההתבטאות שלו, מפנה ראשו, מסתכל בנוסע, מניע שפתיו, רוצה לאמר דבר מה אך יוצא לו קול ניחר ובלתי ברור. כשאיש הצבא שואל "מה?", "יונה מעקם את פניו בגיחוך, מאמץ גרונו ומשמיע בקול צרוד: ואצלי, אדוני, זהו...בני מת בשבוע זה". יונה מתקשה לתקשר. 

ליונה, ה-"אנטי-גיבור", קשה להביע את עצמו. איש הצבא בתחילה איכשהו מתעניין ומשיב ב-"המממ...וממה הוא מת?" הפעם יונה מפנה את כל גופו - בתחילת נסיון התקשורת הפנה רק את ראשו. שימו לב להבעות הפנים ושפת הגוף של יונה, שהיא לא פחות חשובה מהביטוי המילולי שכה קשה לו. יונה משיב "כנראה מקדחת" ומוסיף פרטים. מהאפלה עולה קול "יצאו לך העינים, כלב זקן...הבט בעינייך!". גם איש הצבא מאיץ ביונה, אך זה שוב ושוב מפנה ראשו לאחור, מבקש בוודאי להמשיך ולתקשר, לפרוק את יגונו, ולבסוף מגלה יונה שאיש הצבא עצם את עיניו. נסיון התקשורת נכשל. מוטיב העיניים יילך ויתפתח לאורך הסיפור.

(לאחר ירידת הנוסע יונה שוב איננו נע ואיננו זע. חזרה לנקודת הההתחלה, ואז

2. מפגש שני: על הכרכרה עולים שלושה בחורים, שניים גבוהים והשלישי נמוך וגיבן. ישנו כאן ניצול: הם מוכנים לשלם סכום זעום, לא הוגן, אך יונה מסכים רק כדי שיעלו נוסעים. שלושת הבחורים שיכורים וגסי רוח, מקללים, ודווקא החלש, הגיבן, הוא שנאלץ לעמוד. הגידופים ממשיכים ושוב יונה מפנה פניו, ממתין להזדמנות לפתוח בשיחה, וממלמל (בעיית התקשורת ממשיכה) בדבר בנו המת. תגובת הגיבן: "כולנו נמות". גם הם דוחקים ביונה להאיץ, מכנים אותו "חולירע זקן", והגיבן אפילו מרביץ סטירה בעורפו. כשנשאל אם הוא נשוי יונה מוצא פתח לפרוק את יגונו בפני הזולת, לספר על מות בנו ומוסיף משפט נוגע ללב: "בני הנה מת, ואני חי...משונה הדבר, המוות טעה בדלת...במקום להיכנס אלי, בא אל בני...". דבריו של יונה, ממעמקי ליבו מנוגדים לשיח החברתי המזלזל, הגס והשטחי שמסביבו.

הוא בודד, גלמוד, ושוב סורר שקט סביב. אך כאן, בין מפגשים, מופיעה פיסקה חשובה. מתברר שמה שמתפתח בסיפור ממפגש למפגש, זה כובד היגון והמועקה. המספר צמוד לתודעה המיוסרת של יונה למרות שזה לא סיפור המסופר בגוף ראשון, אלא מפי "מספר כל-יודע" ("מבע משולב") - "האין ביניהם, בין אלפים אלה, שום אדם שירצה להקשיב לדבריו? ...והיגון מעיק, לוחץ,...לו התפוצץ ליבו של יונה, היה היגון מפכה החוצה, והיה שוטף כמדומה את העולם כולו..." ואז:

3. מפגש שלישי: יונה מבחין בחצרן ומחליט לפתוח עימו בשיחה . הוא נוקט צעד אקטיבי, יחסית. המפגש קצרצר, ונסיונו של יונה לפתוח בשיחה בשאלה "מה השעה" זוכה למענה חפוז וזהו.

יונה נוסע קצת הלאה, מתמסר ליגונו, "אין טעם לפנות לאנשים", מחליט להגיע לפונדק מעין אכסניה עלובה. מכאיב לו שאפילו כדי להשיג שיבולת שועל לסוסה לא השתכר מספיק ואז:

4. מפגש רביעי: עגלון צעיר השוכב על הרצפה קם מהשינה וניגש לדלי המים. כאן אנו עדים לנסיון נואש של יונה לתקשר עם הזולת: "רוצה לשתות?" יונה מברכו "לבריאות" ומיד, בלי לחכות מוסיף: "ואצלי...הבן מת...בבית חולים"-  שימו לב לריבוי של שלוש נקודות לציין דיבור מקוטע, מגומגם, נבוך. העגלון הצעיר כבר התכסה עד מעל לראשו וחזר ונרדם.

ישנה השהייה והצמדות לעולמו הפנימי של יונה, להרהוריו ולתחושותיו: "חש הוא בצורך לדבר...חלף כמעט שבוע מאז מותו של הבן...צריך לספר לאט....היאך חלה הבן, כיצד התענה, מה אמר לפני מותו...ההלוויה,...ובכפר נשארה הבת...גם עליה צריך לשוחח...השומע צריך להאנח, לגלות השתתפות בצער, להזיל דמעה...".ואז:

5.  מפגש חמישי: יונה הולך לראות מה שלום הסוסה באורווה. על הבן אין הוא מסוגל לחשוב כשהוא לבדו, אלא רק לשוחח אודותיו עם הזולת. זהו אחד הנושאים המרכזיים של הסיפור: חשיבות השיח בין אדם לאדם והקשיים בשיח כזה. ומכאן נפתח דיאלוג, כביכול, בין יונה לסוסתו, יונה שואל "לועסת?" וסופסוף העיניים מביעות, מתקשרות, עיניה מבריקות, ויונה פותח במונולוג שבו הוא שופך את ליבו. לראשונה מופיע שמו של הבן, וכדי להמחיש לסוסה המואנשת מה רב כאבו הוא אומר לה: "עכשיו, נניח, יש לך סייח ואת אמא שלו...ופתאום, נניח, סייח זה פתאום הולך ומת...הלא חבל...?". יונה סופסוף זוכה להענות, לשיתוף, הסוסה לועסת ושומעת, נושפת בפניו. יונה נסחף לשיחה "מתלהב ומספר לה הכל".

זה סוף הסיפור. מה הוא מספר לה? מהו ה-"הכל"? ז'אנר הסיפור הקצר לא מאפשר לפרט הכל. הקורא יכול לשער ולהשלים פערים.